התפשטות האסלאם הסוני כיום

האסלאם הסוני מהווה את הזרם הגדול ביותר באסלאם, ומוערך כי בין 87% ל-90% מהמוסלמים בעולם משתייכים אליו, בעוד כ-10% עד 13% הם שיעים. ההערכות נובעות מקושי דמוגרפי במדידה, משום שמדינות רבות אינן מבחינות רשמית בין זרמים שונים באסלאם. מעל 60% מהמוסלמים חיים באסיה וכ-20% בצפון אפריקה והמזרח התיכון. ארבע מדינות מכנות את עצמן רשמית "רפובליקות אסלאמיות" (אפגניסטן, איראן, מאוריטניה ופקיסטן), וב-22 מדינות נוספות האסלאם הוא דת המדינה. רק איראן, עיראק ובחריין הן בעלות רוב שיעי, בעוד שביתר המדינות הרוב הוא סוני.

מקורות הפילוג בין סונים לשיעים

השסע בין סונים לשיעים נוצר לאחר מות מוחמד בשנת 632, כשנשאלת השאלה מי אמור להנהיג את הקהילה המוסלמית. חלק מן המאמינים סברו שיש לבחור מנהיג באמצעות התייעצות, ולפיכך נבחר אבו בכר להיות הח'ליף הראשון. אחרים טענו שאלי בן אבו טאלב, בן דודו וחתנו של מוחמד, מונה על ידי הנביא עצמו ולכן הוא היורש הלגיטימי. בעקבות רצף של ח'ליפים – אבו בכר, עומאר, עות'מאן ולבסוף עלי – נתגבשה תפיסה סונית הרואה בארבעת הראשונים "הח'ליפים הצדיקים". מכאן נוצר ההבדל העקרוני בין הסונים, המקבלים את סמכות הקהילה, לבין השיעים, הרואים באלי ובצאצאיו את היורשים החוקיים היחידים.

פלורליזם במערכת אחת מאוחדת

למרות שסכסוכים דתיים ופוליטיים פילגו את האסלאם השיעי לזרמים ותתי-אסכולות, האסלאם הסוני הצליח לשמור על אחדות מבנית תוך קיום פלורליזם פנימי. אין בו סמכות דתית מרכזית אחידה, אך השריעה – החוק הדתי הנגזר מהקוראן ומהסונה – משמשת כגורם מאחד. במאות הראשונות להתגבשות המשפט האסלאמי נקבעו ארבע אסכולות הלכה עיקריות (מדהאב): חנפי, מאלכי, שאפעי וחקבלי. כל אחת מהן פיתחה מתודולוגיה שונה לפרשנות השריעה אך כולן מוכרות כלגיטימיות. החנפית שלטה באימפריה העות'מאנית ובאסיה, המאלכית בצפון אפריקה, השאפעית במזרח אפריקה ובדרום-מזרח אסיה, והחקבלית – הקשוחה מכולן – בערב הסעודית ובקטאר.

פרשנות החוק האסלאמי

הפסיקה הסונית מבוססת לא רק על הקוראן והסונה אלא גם על איג'מאע (קונצנזוס מלומדים) וקיאס (היקש אנלוגי). מאחר שאין רשות עליונה לפרש את השריעה, תפסו המשפטנים (פוקהא) והמוּפטים תפקיד מרכזי בפיתוח המשפט הדתי. המופתי משיב לפניות ציבור ולשופטים באמצעות פתוות. בתקופה העות'מאנית, המופתי של איסטנבול נחשב לסמכות המשפטית העליונה. כיום, סמכותם של מופיתים הצטמצמה בעיקר לנושאים אישיים – נישואין, ירושה וגירושין – תחת מגבלות החקיקה המודרנית.

תנועות פוריטניות באסלאם הסוני

הסלפיות

תנועת הסלפיה שואפת לשוב לימי הזוהר של האסלאם הקדום ולחיקוי דור הנביא ותלמידיו. היא דוחה פרשנויות מאוחרות ומדגישה טוהר אמונה וציות מוחלט למקור. הסלפיה אינה תנועה מאוחדת וכוללת שלושה זרמים:

• הפוריטנים מתנגדים למעורבות פוליטית ומטיפים לציות לשלטון גם אם הוא מושחת.

• האקטיביסטים רואים חשיבות בשינוי חברתי ופוליטי בדרכים דמוקרטיות.

• הג'יהאדיסטים מאמינים במאבק מזוין לשם הקמת שלטון אסלאמי, כפי שניכר בארגונים כמו אל-קאעדה ודאעש.

הווהאביות

הזרם הווהאבי, שהתפתח בערב הסעודית במאה ה-18 בעקבות מוחמד אבן עבד אל-ווהאב, דוגל בטיהור האמונה מכל חידוש ובחזרה לאסלאם "טהור". הוא כרת ברית עם מוחמד בן סעוד, ובכך נוצר קשר הדוק בין דת למדינה המתקיים עד ימינו. הווהאביות שוללת פולחנים עממיים כמו עלייה לקברי קדושים וחוגגים את יום הולדת הנביא, ומפגינה גישה קנאית כלפי שיעים ונוצרים. באמצעות עושר הנפט הפיצה סעודיה את השקפתה הווהאבית ברחבי העולם.

תנועה מיסטית באסלאם

הסופיות (צֻפיות) היא הזרם המיסטי של האסלאם, הממוקד בחוויה ישירה של האל ובטהרת הנפש. הצופים מאורגנים בטריקות (אחוות רוחניות) סביב מורים רוחניים שמייחסים את סמכותם לשושלת ישירה לנביא. רוב המסדרים הסופיים הם סונים ונשענים על אחת מארבע האסכולות. למרות ירידת השפעתם בעת החדשה, הסופיות עיצבה את עולמה הרוחני של החברה המוסלמית במשך מאות שנים. תנועות פוריטניות, לעומת זאת, מתנגדות בחריפות לפולחן הקדושים ולמנהגים הסופיים.

המקומות הקדושים באסלאם הסוני

שלושת האתרים הקדושים ביותר הם מכה, מדינה וירושלים.
במכה מצויה הכעבה – מוקד התפילה העולמי של המוסלמים והיעד המרכזי של החג׳.
במדינה נקבר הנביא מוחמד, והעיר נחשבת "עיר הנביא" וראשית הלוח המוסלמי.
בירושלים, בהר הבית (אל־חרם אל־שריף), נמצאים מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע, מקום המסע הלילי והעלייה לשמים. תפילת המוסלמים הופנתה לירושלים בראשיתה אך הוסבה למכה בשנת 624.

מוסדות מרכזיים באסלאם הסוני

אל-אזהר

האוניברסיטה והמוסד הדתי החשוב ביותר באסלאם הסוני היא אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, שהוקמה בשנת 970. מאז המאה ה-20 היא משלבת לימודים דתיים וחילוניים. מוסד זה נחשב סמכות רוחנית עולמית, אם כי כיום נתפסת עצמאותו כפגומה בשל תלותו במדינה. גישתו הדתית של האזהר מכונה ואסאטיה – דרך האמצע – ומדגישה פרשנות מתונה ומודרנית של האסלאם, בניגוד לגישה הסלפית.

קרואין וקירואן

אוניברסיטת אל-קרואין שבפאס נחשבת לאוניברסיטה העתיקה בעולם ופעלה במשך מאות שנים כמרכז ללימודי אסלאם ומשפט מאלכי. מסגד קירואן בתוניסיה, שהוקם במאה ה-7, היה מוקד למדע הדתי בצפון אפריקה ונחשב ערש הפולחן המאלכי.

ירידת הלגיטימיות

הקשר ההדוק בין מוסדות דת לשלטון גרם לשחיקת אמון הציבור. צעירים רבים פונים כיום למטיפים עצמאיים, לתקשורת ולרשתות במקום למוסדות המסורתיים. כדוגמה למענה ממלכתי לכך הוקם במרוקו מכון מוחמד השישי להכשרת אימאמים, שמטרתו להפיץ אסלאם מתון ולהיאבק בקיצוניות.

רפורמה באסלאם

לצד עליית הקיצוניות, צומחת במקביל מגמה רפורמיסטית המבקשת ליישב בין אמונה אסלאמית לערכי מודרנה, דמוקרטיה וזכויות אדם. הרפורמיסטים בתורכיה שואפים לחופש דת גדול יותר בחברה חילונית, ואילו במלזיה ובמדינות ערב עולות קריאות לצדק חברתי וחירות פוליטית. רפורמיסטים מוסלמים באירופה מבקשים להשתלב במדינותיהם מבלי לוותר על זהותם הדתית. הם מדגישים כי הבנת האסלאם המקורית תואמת את עקרונות החופש, החוק והמדע, ולכן אין סתירה בין דת למודרנה.

סיום השימוש באלימות בשם האסלאם

אין סמכות דתית אחת המייצגת את כלל המוסלמים, אך אנשי דת מובילים ברחבי העולם המוסלמי גינו את האלימות הדתית. המופתי לשעבר של מצרים, מוחמד עלי גומעה, קרא לשיתוף פעולה בין מוסלמים ונוצרים למען שלום. רָשִיד אל-ע'נושי מתוניסיה הזהיר כי קישור בין אסלאם לטרור רק משרת קיצונים. גם המופתי הסעודי הבכיר, עבדול-עזיז א-שיח', הצהיר שהקצנה פוגעת באסלאם עצמו. פסקי דין דתיים (פתוות) של חכמים ממאוריטניה וירדן גינו את דאעש וראו בו מפרק את האומה המוסלמית. בכנסים בינלאומיים, כמו זה שאירגן הליגה האסלאמית העולמית במכה, הודגש כי טרור נובע מפרשנות מעוותת של השריעה, ונשמעו קריאות לרפורמה חינוכית שתבלום את האלימות בשם הדת.

סיכום

האסלאם הסוני והשיעי הם שני הזרמים המרכזיים באסלאם, כאשר רוב מוחלט של המוסלמים בעולם – כ־87% עד 89% – הם סונים, וכ־11% עד 12% שיעים, שרובם משתייכים לאסכולת התריסריים. המאמר מציג את ההיסטוריה של הפילוג, את עקרונות ההלכה הסונית, את גישותיה התיאולוגיות והחברתיות, ואת מאבקיה הפנימיים בין שמרנות, מיסטיקה ורפורמה. הוא מדגיש את מאמצי ההתחדשות והמתינות בתוך האסלאם הסוני לנוכח האתגרים של הקיצוניות והמודרנה.

מקור

Immenkamp, B. (2016). Understanding the branches of Islam: Sunni Islam. Bruxelles: European Parliament.‏