קורסי מבוא ללימודי מגדר נוהגים לפתוח בגל הראשון של הפמיניזם, ולעתים קרובות בשלושה טקסטים: "הגנה על זכויות האישה" של מרי וולסטונקראפט (1792), הצהרת סנקה פולס (Declaration of Sentiments) שניסחה אליזבת קיידי סטנטון (1848), ו"שעבוד הנשים" של ג'ון סטיוארט מיל (1869). בעבודה או בבחינה מבקשים בדרך כלל להשוות ביניהם. לפניכם ההשוואה, לפי השאלות שנשאלות בפועל, ובסופה טבלה.
שלושת הטקסטים בשורה אחת
- וולסטונקראפט טוענת שנשים נראות נחותות מפני שחינכו אותן להיות כאלה, ודורשת בשבילן חינוך של יצורים תבוניים.
- סטנטון לוקחת את הכרזת העצמאות האמריקנית, מוסיפה למשפט המפורסם שלה שתי מילים, and women, כך שכל הגברים והנשים נבראו שווים, ומונה אחת לאחת את הזכויות שנשללו.
- מיל טוען שהכפיפות המשפטית של נשים היא שריד של שלטון הכוח, שאין לה הצדקה בעולם מודרני, ושהיא מזיקה לחברה כולה.
מי כותב, ולמי
זו השאלה שסטודנטים מדלגים עליה, והיא מסבירה חצי מן ההבדלים.
וולסטונקראפט היא אישה יחידה, סופרת שמתפרנסת מכתיבתה, שכותבת בלונדון בעיצומה של המהפכה הצרפתית. הספר מוקדש לטליראן, מדינאי צרפתי שהציע באותם ימים תוכנית חינוך לאומית שבה בנות לומדות לקראת חיי הבית בלבד. היא פונה אפוא אל גברים שמחוקקים, ומנסה לשכנע אותם.
סטנטון מנסחת מסמך של קבוצה. את ההצהרה אישרה ועידה, וחתמו עליה מאה משתתפים, 68 נשים ו-32 גברים. זה אינו ספר אלא מצע: רשימת עוולות ורשימת החלטות.
מיל הוא גבר, פילוסוף מפורסם וחבר פרלמנט לשעבר, שכותב מסה שיטתית ומנסה לענות מראש על כל התנגדות. הוא עצמו כותב שהוא פונה אל שכלם של קוראים שרגשותיהם נגדו.
על מה נשענת הדרישה
וולסטונקראפט: התבונה. לנשים ולגברים אותה תבונה ולכן אותה מידה טובה. מי שמחנך נשים למצוא חן בלבד מונע מהן להיות בני אדם מוסריים, ומקלקל בדרך גם את האימהות שהוא רוצה שיהיו. היריב המפורש שלה הוא רוסו, שתיאר ב"אמיל" את חינוכה של סופי כחינוך לרַצות.
סטנטון: זכויות טבעיות. הטיעון הוא הטיעון של הכרזת העצמאות עצמה. אם ממשלה שואבת את סמכותה מהסכמת הנשלטים, ואם הזכויות אינן ניתנות להפקעה, אי אפשר לשלול אותן ממחצית האוכלוסייה. הכוח של המסמך הוא שהוא משתמש בטקסט שהקורא האמריקני כבר מקדש.
מיל: צדק ותועלת, בעזרת ההיסטוריה. הוא מראה שהסדר הקיים לא נבחר אלא נמשך מן הימים שבהם החזק קבע, שהעולם המודרני נטש בכל תחום אחר את העיקרון שהלידה קובעת את המעמד, ושהחברה מפסידה מחצית מן הכישרון שברשותה. מיל אינו נשען על זכויות טבעיות, וזו נקודה שכדאי לכתוב במפורש.
מה כל אחד אומר על "הטבע הנשי"
כאן ההבדל העדין ביותר. וולסטונקראפט סבורה שרוב ההבדלים הם תוצר של חינוך, אבל היא מודה ביתרון גופני לגברים ואינה מערערת על כך שהאימהות היא תפקידן העיקרי של רוב הנשים. סטנטון אינה נכנסת לשאלה: שוויון הבריאה הוא נקודת המוצא. מיל הולך רחוק יותר מבחינה מתודית: לדעתו איש אינו יודע, ואינו יכול לדעת, מהו טבעם של שני המינים, כל עוד ראו אותם רק ביחסים הנוכחיים שביניהם. "מה שמכונה היום טבע האישה הוא דבר מלאכותי בתכלית."
ומה לגבי זכות הבחירה
וולסטונקראפט רק רומזת, ומניחה שיצחקו עליה. אצל סטנטון זו ההחלטה היחידה בוועידה שלא התקבלה פה אחד, והיא עברה ברוב דחוק. אצל מיל זו כבר דרישה מנומקת: קול בבחירת מי שישלטו בך הוא, בלשונו, "אמצעי להגנה עצמית שמגיע לכל אחד". שנתיים לפני הספר הוא הציע זאת בפרלמנט, והפסיד.
הטבלה
| וולסטונקראפט, 1792 | סטנטון, 1848 | מיל, 1869 | |
|---|---|---|---|
| סוג הטקסט | ספר פולמוסי | הצהרה של ועידה | מסה פילוסופית |
| היכן | אנגליה, בימי המהפכה הצרפתית | ארצות הברית | אנגליה הוויקטוריאנית |
| הדרישה העיקרית | חינוך שווה | זכויות אזרחיות ופוליטיות, ובהן זכות בחירה | שוויון משפטי גמור: בנישואים, בעיסוקים ובבחירות |
| הבסיס | תבונה משותפת ומידה טובה | זכויות טבעיות והסכמת הנשלטים | צדק, תועלת וטיעון היסטורי |
| טבע או חינוך | בעיקר חינוך | שוויון כנקודת מוצא | אי אפשר לדעת |
| הנישואים | שותפות של יצורים תבוניים | "מוות אזרחי" של האישה הנשואה | שותפות של שווים, אבל הגבר מפרנס |
| הביקורת המקובלת | משאירה את האימהות כייעוד | מדברת בשם נשים ממעמד אחד | משאיר את חלוקת העבודה בבית |
איך בונים מזה תשובה
אל תכתבו שלושה סיכומים זה אחר זה. בחרו שניים או שלושה צירים מן הטבלה, והשוו בכל אחד מהם את שלושת הטקסטים. משפט פתיחה טוב אומר מה משותף, ומיד מה מבדיל: שלושתם דורשים שוויון באמצעות החוק והחינוך, ולכן שלושתם נחשבים פמיניזם ליברלי, אבל כל אחד נשען על יסוד אחר, תבונה, זכויות או תועלת.
וציטוט אחד מכל טקסט שווה יותר מפסקת תיאור. אם קראתם את הקטעים במקראה "ללמוד פמיניזם" (2006), שם מופיעים וולסטונקראפט ומיל, ההפניה היא למקראה ולעמודים שבה. מי שרוצה לצטט את מיל מעבר לשבעת העמודים שבמקראה ימצא את החיבור המלא בשתי מהדורות עבריות: "שעבוד האישה" (רסלינג, 2009), ו"שעבוד הנשים", תרגום חדש מ-2026 לפי המהדורה הראשונה, שממנו לקוחים הציטוטים כאן. בכל מקרה מציינים את המהדורה שבה השתמשתם ואת שנת המקור, 1869.
עוד בנושא: איך קוראים מקור ראשוני כשהסילבוס מפנה לקלאסיקה, וציטוט וביבליוגרפיה בלי להשתגע.