יש רגע בעבודה סמינריונית כמותית שבו הכול נעצר. שאלת המחקר מנוסחת, סקירת הספרות כתובה, השאלון בנוי ומחכה בגוגל פורמס, ואז מגיע השלב שאף אחד לא הכין אתכם אליו: להשיג אנשים שימלאו אותו. שולחים קישור לקבוצה, מקבלים אחת עשרה תשובות, ובשבוע הבא עוד ארבע. היעד הוא מאה. המנחה מחכה לניתוח.
הבשורה הטובה היא שאיסוף משיבים הוא לא עניין של מזל. יש כאן מיומנות, והיא נלמדת. מי שמנסח נכון את הפנייה, מפרסם בזמן הנכון ובונה שאלון שלא מייאש באמצע, מגיע למאה משיבים בשלושה שבועות. מי שלא, נתקע חודשיים.
התשובה הקצרה: תכננו שלושה עד ארבעה שבועות לאיסוף, לא שבועיים. פרסמו פנייה שאומרת בדיוק מי מתאים למחקר וכמה זמן זה לוקח, ואל תשקרו במספר הדקות. שאלון שאורך יותר מעשר דקות מאבד חצי מהאנשים באמצע.
כמה משיבים באמת צריך
המספר לא נקבע בתחושה, והוא גם לא "כמה שיותר". הוא נגזר מהניתוח הסטטיסטי שאתם מתכננים. שלוש נקודות שכדאי להכיר:
שלושים הוא רצפה, לא יעד. שלושים תצפיות בקבוצה הוא הכלל שמאפשר להניח שהתפלגות הדגימה נורמלית ולהשתמש במבחנים פרמטריים. זה מינימום טכני. הוא לא אומר שיהיה לכם כוח סטטיסטי לזהות משהו.
לרגרסיה יש נוסחה. כלל אצבע מקובל ברגרסיה מרובה הוא חמישים ועוד שמונה כפול מספר המנבאים כדי לבדוק את המודל כולו, וכמאה וארבעה ועוד מספר המנבאים כדי לבדוק כל מנבא בנפרד. עם ארבעה מנבאים אתם מגיעים למאה ושמונה. זו בדיוק הסיבה שהמספר מאה חוזר שוב ושוב בעבודות סמינריוניות.
מתאם בינוני דורש בערך שמונים וחמישה. כדי לזהות מתאם של 0.30 בהסתברות סבירה צריך סביב שמונים וחמישה משיבים. אם המתאם שאתם מחפשים חלש יותר, המספר קופץ במהירות.
| הניתוח שתכננתם | כמה לכוון |
|---|---|
| השוואה בין שתי קבוצות | שישים בכל קבוצה, מאה ועשרים בסך הכול |
| מתאמים בין משתנים | שמונים וחמישה ומעלה |
| רגרסיה עם שלושה עד ארבעה מנבאים | מאה עד מאה ושלושים |
אל תשכחו שחלק מהשאלונים ייפסלו. משיבים שלא סיימו, משיבים שסימנו את אותה תשובה לכל השאלות, משיבים שלא עומדים בתנאי הסף. אספו עשרים אחוז מעל היעד. אם אתם צריכים מאה, כוונו למאה ועשרים.
למה שבועיים זה לא מספיק
איסוף נתונים הוא לא משימה שמסמנים בלוח בשבוע אחד. הוא נמשך בגלים. הפרסום הראשון מביא את הרוב, אחר כך יש שקט, ואז תזכורת מביאה עוד גל קטן יותר. שלושה גלים כאלה לוקחים שלושה עד ארבעה שבועות.
ובנוסף: לפני שמתחילים לאסוף בכלל, במוסדות רבים צריך אישור של ועדת האתיקה, ולפעמים גם אישור של המנחה לנוסח השאלון הסופי. התהליך הזה לוקח בין שבוע לחודש. סטודנטים שמגלים את זה באיחור מאבדים חודש שלם. בררו את זה מול המנחה שלכם בשלב ההצעה, לא בשלב האיסוף.
איפה מפרסמים
הקבוצות של השנתון שלכם הן ההתחלה, אבל הן קטנות ומהר מאוד ממצות את עצמן. הרחיבו לפי סדר:
- קבוצות של שנתונים אחרים ומחלקות אחרות באותו מוסד
- קבוצות ייעודיות להפצת שאלוני מחקר, שקיימות בכמה מהמוסדות ובכמה קהילות ארציות
- קהילות שמתאימות לאוכלוסיית המחקר שלכם ספציפית: הורים צעירים, משרתי מילואים, עובדי מקצוע מסוים
- הרשת האישית: לשלוח לחמישה חברים ולבקש שכל אחד יעביר הלאה, במקום לפרסם פעם אחת ולקוות
- רשימת תפוצה של האגודה או של המחלקה, אם מסכימים להעביר
אם המחקר שלכם מכוון לאוכלוסייה צרה, למשל אנשים שעברו חוויה מסוימת או עובדים בתפקיד מסוים, פרסום כללי בקבוצות סטודנטים הוא בזבוז זמן. חפשו את הקהילה שבה האנשים האלה נמצאים, ופנו למנהל הקבוצה לפני שאתם מפרסמים.
אנטומיה של פנייה שעובדת
זו הפנייה הנפוצה ביותר, וגם הגרועה ביותר:
"היי חברים, אשמח אם תמלאו לי שאלון קצר לעבודה, לוקח כמה דקות, תודה רבה!!"
למה היא נכשלת: אין בה מי אתם, אין בה על מה המחקר, ואין בה מי מתאים למלא. הקורא לא יודע אם הוא בכלל רלוונטי, ולכן לא לוחץ. "כמה דקות" הוא ניסוח שאיש כבר לא מאמין לו.
פנייה שעובדת מכילה שישה רכיבים, בסדר הזה:
- מי אתם ואיפה אתם לומדים. שם פרטי, שנה, תחום, מוסד. זה הופך בקשה אנונימית לבקשה של בן אדם.
- מה נושא המחקר, במשפט אחד. לא כותרת אקדמית, משפט בעברית פשוטה.
- מי מתאים, בהדגשה. זה הרכיב החשוב ביותר וגם הכי מוזנח. גיל, מגדר, סטטוס, כל תנאי סף. אנשים שלא מתאימים לא ימלאו לכם שאלון פסול, ואנשים שכן מתאימים ירגישו שקוראים להם.
- כמה זמן זה לוקח, במספר אמיתי. מדדו בעצמכם עם שלושה אנשים והוסיפו דקה.
- אנונימיות וההתנדבות. משפט אחד: השאלון אנונימי לחלוטין, אפשר להפסיק בכל שלב.
- שם המנחה וכתובת ליצירת קשר. זה מה שמפריד בין מחקר לבין ספאם, וזה מעלה את שיעור המענה יותר משנדמה לכם.
ככה זה נראה מורכב יחד:
שלום, שמי נועה, סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. במסגרת סמינריון המחקר אני בוחנת את הקשר בין עומס לימודי לבין איכות שינה.
השאלון מיועד לסטודנטים בני 18 ומעלה שלומדים כרגע לתואר ראשון במוסד אקדמי בישראל.
המילוי אנונימי לחלוטין ואורך כשבע דקות. ההשתתפות בהתנדבות וניתן להפסיק בכל שלב.
בהנחיית ד"ר [שם]. לשאלות: [כתובת מייל]. לשאלון: [קישור]
שימו לב למה שאין שם: אין "אשמח מאוד", אין "זה הסמינריון האחרון שלי", אין תחינה. פנייה מקצועית מקבלת יותר מענה מפנייה מתחננת, כי היא משדרת שהמחקר רציני ושהזמן של הקורא לא הולך לאיבוד.
מתי מפרסמים
ראשון עד רביעי בערב, בסביבות שמונה עד עשר. זו השעה שבה אנשים גוללים בטלפון ופנויים למשימה של שבע דקות. חמישי בערב וסופי שבוע הם מתים. תקופת מבחנים היא אסון, כי כולם עמוסים וכולם רואים בקשות דומות משלושים סטודנטים אחרים.
תזכורת אחת, אחרי חמישה עד שבעה ימים, היא לגיטימית ואפילו מקובלת. תזכורת שנייה כבר מעצבנת. שלוש תזכורות באותה קבוצה יגרמו לאנשים להתעלם מכם, ולפעמים גם יביאו הודעה ממנהל הקבוצה.
מה בשאלון עצמו מבריח אנשים באמצע
נטישה באמצע היא הרוצחת השקטה של איסוף נתונים. אתם רואים שמונים כניסות ורק ארבעים שאלונים מלאים, ואין לכם מושג למה. הנה הסיבות הנפוצות.
שאלה שאי אפשר לענות עליה. הכשל הקלאסי הוא שאלה על תדירות עם סולם הסכמה. "אני נוהג ללמוד בספרייה", והתשובות הן "מסכים מאוד" עד "לא מסכים כלל". מי שלומד בספרייה פעמיים בסמסטר לא יודע מה לסמן. שאלת תדירות דורשת סולם תדירות: אף פעם, פעם בחודש, פעם בשבוע, כמה פעמים בשבוע, כל יום. סטודנטים נוטשים בדיוק ברגע כזה.
בלוק דמוגרפי ארוך בהתחלה. חמש שאלות על גיל, מין, מצב משפחתי, הכנסה ומוסד לימודים, לפני שהמשיב בכלל יודע על מה המחקר. העבירו את הדמוגרפיה לסוף.
מטריצה של ארבעים פריטים במסך אחד. פצלו לעמודים של עשרה עד חמישה עשר פריטים, והפעילו סרגל התקדמות. משיב שרואה שנשארו לו עשרים אחוז ימשיך. משיב שרואה גלילה אינסופית יסגור.
שאלות חובה שלא חלות עליו. אם שאלה מיועדת רק לחלק מהמשיבים, השתמשו בלוגיקת דילוג. אחרת אתם מכריחים אנשים להמציא תשובה או לצאת.
שדות טקסט פתוח כשאלות חובה. כתיבה חופשית דורשת מאמץ. שאלה פתוחה אחת בסוף, לא חובה, זה המקסימום.
בקשת פרטים אישיים בלי הסבר. אם אתם אוספים מייל להגרלה, הסבירו בדיוק שם למה, ותפרידו את השדה מהשאלון עצמו כדי שהאנונימיות תישמר.
לגבי הגרלות: שובר של מאתיים עד מאתיים וחמישים שקל הוא התמריץ המקובל, והוא באמת מעלה היענות. לפני שאתם מבטיחים משהו, ודאו שזה מאושר בוועדת האתיקה ושיש לכם מאיפה לממן.
כשלא מגיעים ליעד
אם אחרי שלושה שבועות אתם על שישים ותקועים, יש ארבע דרכים לצאת מזה, וכולן דורשות שיחה עם המנחה לפני שפועלים:
- להרחיב את אוכלוסיית המחקר. אם הגדרתם "סטודנטים לתואר ראשון בשנה ג'", אולי אפשר לוותר על שנה ג'.
- לצמצם את המודל. פחות מנבאים ברגרסיה משמעם דרישת מדגם נמוכה יותר.
- לשנות את שיטת הניתוח. מבחנים לא פרמטריים סובלניים יותר למדגמים קטנים.
- לעבור לדגימת כדור שלג ממוקדת. לבקש מכל משיב להעביר לשני אנשים שעונים על הקריטריון.
מה שלא עושים: לא ממציאים נתונים, ולא ממלאים בעצמכם. זה נתפס מיד בבדיקת עקביות פשוטה, וזו עבירת משמעת חמורה.
הטיית מדגם: מה כותבים בפרק המגבלות
מדגם שנאסף בקבוצות ובהפצה ברשת הוא מדגם נוחות, ולעיתים קרובות גם מדגם כדור שלג. אין לו מסגרת דגימה ידועה, ולכן התוקף החיצוני שלו מוגבל. אל תתביישו בזה, פשוט כתבו אותו במפורש. ציינו את ההטיות הצפויות: עודף נשים, ריכוז במוסד אחד ובתחום לימודים אחד, טווח גילים צר, ונטייה של אנשים שהנושא מעניין אותם אישית להשתתף יותר. פרק מגבלות שמזהה את זה בכנות מקבל ציון טוב יותר מפרק שמתעלם.
אחרי האיסוף מתחיל השלב הבא, והוא עולם בפני עצמו. אם הניתוח הסטטיסטי מלחיץ אתכם, שווה לעבור על היסודות של סטטיסטיקה לפני שאתם פותחים את הקובץ, ולהשתמש במחשבון סטטיסטיקה תיאורית כדי לוודא שהמספרים שיצאו לכם ב-SPSS הגיוניים.
ולמה כדאי למלא שאלונים של אחרים
בכל קבוצת סטודנטים יש כמה בקשות פתוחות בכל שבוע. קל להתעלם. אבל האנשים שממלאים שאלונים של אחרים הם בדיוק האנשים שכשמגיע תורם, יש להם מי שיעביר להם הלאה, מי שימלא, ומי שיזכיר. זו קהילה קטנה יותר ממה שנדמה.
וגם: שבע דקות מהזמן שלכם הן ההבדל בין סטודנטית שמסיימת את הסמינריון בזמן לבין סטודנטית שנתקעת. מי שכתב עבודה סמינריונית מבין את זה מיד. הפעם הבאה שאתם רואים בקשה שמנוסחת יפה, עם תנאי סף ברורים ושם של מנחה, פשוט תמלאו.