הספורט כמראה לתהליכי שינוי חברתי

הספורט משקף את השינויים החברתיים המתרחשים בחברה, החל מהמאה ה־19 עם הופעת ה־Homo Ludens, כשהמשחקים הספורטיביים נתפסו ככלי להבנת תהליכים של זהות, שייכות ולכידות קהילתית. עם זאת, בחברות מודרניות ניכרת מגמת ניכור וסיבוכיות, הנגרמת מהשפעת תקשורת ההמונים ומהשקעת יתר בתחרותיות.

נורברט אליאס טען כי הספורט הפך למעבדה להתפתחות הציוויליזציה, שבה מתקיימים תהליכי ויסות רגשי, שיתוף פעולה ותחרות. התפתחות הספורט המודרני כרוכה בדרישה להתאפקות עצמית, ציות לחוקים וערכים חברתיים המושתתים על מודלים קפיטליסטיים של שליטה.

במאה ה־20, הספורט נתפס ככלי חברתי חשוב למניעת אלימות, גזענות ואפליה, ולהנחלת ערכים כמו פייר פליי, כבוד לזולת ושליטה עצמית. חלוקת הספורט למודלים שונים (תחרותי, אקספרסיבי, אינסטרומנטלי וספקטקולרי) מבהירה כיצד הספורט משקף את התרבות הפוסט-תעשייתית, שבה גוברת ההשפעה של המדיה, הגוף הופך לסמל זהות, והספורט נתון ללחצים מסחריים שמסכנים את ערכו החינוכי.

תרבות הספורט, הפייר פליי והמוסר החינוכי

לספורט תפקיד חינוכי מהותי, והוא אינו מתמצה בכישורים גופניים בלבד. על פי ארנולד, הספורט טמון גם בתחום המוסרי. הפייר פליי הוא ערך מהותי שמהווה בסיס מוסרי למערכת החברתית.

המסמך האולימפי, אמנת הספורט האירופית והקוד האתי של שרי הספורט האירופיים, כולם הדגישו את הערך החינוכי של הספורט ואת מקומו של הפייר פליי ככלל יסוד. הפייר פליי נתפס לא רק כהתנהגות הוגנת אלא כגישה כוללת שמקדמת מאבק ברמאות, באלימות, בשחיתות, ובמסחור יתר של הספורט.

הצהרת פנאתלון משנת 2004 מדגישה את הזכות של ילדים ליהנות מהספורט, לפתח כישורים גופניים וחברתיים, ולקבל ליווי מקצועי. הפייר פליי מתואר כדרך חשיבה כוללת ולא רק כגישה לתחרות, תוך הדגשת השפעות מוסריות, נפשיות וחברתיות על ילדים ובני נוער.

תפקידה המרכזי של מערכת החינוך

החינוך הפורמלי הוא מרחב קריטי לעיצוב תרבות הספורט. מערכת החינוך אמורה לטפח ערכים של הגינות, שליטה עצמית, משמעת, אחריות ויוזמה. הכנסת החינוך הגופני לבתי הספר היסודיים מהווה צעד משמעותי, שכן באמצעות חינוך לתנועה ניתן להשפיע על התפתחות כוללת של הילד: גופנית, חברתית וקוגניטיבית.

באמצעות משחקים, תחרות, והנחלה של ערכים מוסריים דרך הספורט, ניתן ליצור בסיס להתנהלות אזרחית אחראית ומודעת. הגישה החינוכית נדרשת להתרחב מתחרותיות גרידא אל שיח על הגינות, כבוד הדדי, למידה מהפסד, ופתרון בעיות.

המסגרת הבית ספרית נדרשת להנהיג מדיניות ספורטיבית המושתתת על ערכים אתיים, ולשתף פעולה עם משפחות, אגודות ספורט, מאמנים וקהילות מקומיות. יש להבטיח שהתלמידים לא ייחשפו לדחפים תחרותיים מזיקים אלא יפתחו כישורים של עבודת צוות, הכלה והוגנות.

התפתחות החקיקה והמדיניות החינוכית באיטליה

הכנסת החינוך הגופני לתכנית הלימודים בבתי הספר באיטליה הייתה תהליך ארוך, אך לא אחיד. כבר ב־1979 הופיעו רמזים לחינוך לערכים דרך הספורט. רפורמות מאוחרות יותר, כגון זו מ־1985, כללו התייחסות מפורשת ליחס לחוקים, ליכולת יוזמה ולפתרון בעיות דרך משחקים.

אירועים טראומטיים, כגון מקרי אלימות במשחקי כדורגל, הביאו את משרד החינוך להאיץ את המדיניות של חינוך לספורט ככלי לתרבות של חוק, אי־אלימות וכיבוד הזולת. בבתי הספר התיכוניים הפכה מטרת ההקניית ערכי הפייר פליי לחלק אינטגרלי מתכנית הלימודים, כחלק מכישורי חיים וחינוך מוסרי.

היעדים של משרד החינוך האיטלקי שואפים לפתח בתלמידים יכולות חברתיות, קוגניטיביות וגופניות, תוך התייחסות לחשיבות המשחק, הספורט, הכללים והפייר פליי. מטרות אלה כוללות ניהול רגשי, כבוד הדדי ושיתוף פעולה, גם בהצלחה וגם בכישלון.

חינוך גופני כמרכיב אינטגרלי בתכנית הלימודים

החינוך הגופני נדרש להפוך ממקצוע נלווה לרכיב מבני בתכנית החינוכית. יש ליישם שיטות פדגוגיות שמתבססות על תנועה טבעית, משחקיות ואינטראקציה גופנית. "הספורט בכיתה" הוא פרויקט שמהווה שער כניסה למערכת החינוך היסודית, אך דורש שדרוג תפיסתי ומבני.

השילוב בין גישות פדגוגיות חדשניות לפעילות ספורטיבית בבית הספר הוכח כתורם להתפתחות מוטורית, להישגים לימודיים ולהתפתחות אישית. דרך ספורט מובנה במסגרת בית ספרית אפשר לקדם כישורים של הנהגה, קבלת החלטות, שיתוף פעולה, וכלים של אזרחות פעילה.

החינוך הגופני דורש מקצוענות גבוהה מצד המורים. הכשרתם האקדמית אמורה לספק להם כלים לזהות קשיים רגשיים וחברתיים, להציב גבולות, לעודד תחרות הוגנת ולהפוך את הכישלון להזדמנות ללמידה. בכך, הספורט מהווה כלי לשיפור יחסים חברתיים ולבניית אזרחים אחראיים.

מוסר, קהילתיות ופייר פליי בעולם בן זמננו

לפי זיגמונט באומן, החברה המודרנית דורשת מוסר משותף כדי להתמודד עם ריבוי הקולות החברתיים. הפייר פליי יכול לשמש עוגן מוסרי משותף כזה. הספורט, כפעילות קהילתית, חייב לחזור למקורותיו כגורם המחבר בין טובת היחיד לטובת הכלל.

הדרישה אינה לוותר על הישגיות, אלא להציב לה גבולות מוסריים. יש לדחות את הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים", ולשאוף לספורט כתרבות חברתית, המקדם רווחה אישית וקהילתית. הפייר פליי חייב להפוך לעיקרון מארגן של מוסדות חינוך, ספורט וקהילה כאחד.

באמצעות השגת אוריינות גופנית (Physical Literacy), פיתוח כישורים ייחודיים ורוחביים כאחד, וחינוך לפייר פליי, ניתן לטפח דור חדש של בני נוער המחוברים לערכים מוסריים, לחוקי משחק הוגן ולתרבות של חיים משותפים.

מקור

Pignato, S., Patania, V., Casolo, F., & Valentini, M. (2020). School, sport and fair play. Journal of Human Sport and Exercise, 15(4proc), S1169-S1177.