"אמיל, או על החינוך" הוא אחד החיבורים שמצוטטים הכי הרבה בעבודות בחינוך ובפילוסופיה, ולכן הוא גם אחד החיבורים שמיוחסים לו הכי הרבה דברים שאינם בו.

אתם כותבים עבודה וצריכים משפט רקע, ואז כותבים משהו כמו "לפי השערת התעודות שניסח ולהאוזן, המקור הכוהני, המסומן באות P, הוא המאוחר שבמקורות". המשפט נשמע

אתם יכולים לבחור נושא מצוין, לקרוא שלושים מאמרים ולכתוב פרק מבוא הגון, ועדיין להיתקע חודשיים בגלל אדם אחד שלא עונה למייל. המנחה הוא המשתנה שהכי

אתם יושבים מול מסמך ריק. בסילבוס כתוב "עבודה סמינריונית", לידו תאריך הגשה, וזה פחות או יותר כל מה שיש. כמה עמודים? כמה מאמרים? מה אמור

יש רגע מסוים שסטודנטים מגלים מאוחר מדי. אתם מבקשים ממודל שפה עזרה באיתור מקורות לעבודה, מקבלים רשימה יפה של שישה מאמרים עם שמות מחברים, כתב

"יש למישהו את המאמר הזה?" היא כנראה השאלה הנפוצה ביותר בקבוצות סטודנטים. אחריה מגיעות אחיותיה: "נשמח למאמרים לסמינריון שלנו", "יש למישהי את המאמר על העברה

מילאתם את הטופס, סרקתם את תלושי השכר, צירפתם אישור לימודים, ואז הגעתם לשדה האחרון: "מכתב אישי". שורה אחת של הנחיה, קובץ ריק, וערב שלם שנשרף