יש רגע שרוב הסטודנטים מכירים. נשארה מטלה אחת פתוחה. היא לא ענקית, היא אפילו לא הכי קשה שהיה לכם השנה, ובכל זאת היא נגררת. שבוע, שבועיים, לפעמים חודשים. אתם פותחים את הקובץ, בוהים בשורה הראשונה, סוגרים אותו. כל פעם שמישהו שואל מה קורה עם העבודה, משהו בבטן מתהפך. ואז מגיע השלב שבו המשפט "אולי פשוט לפרוש מהתואר" כבר לא נשמע מוגזם, בגלל מטלה אחת, בקורס אחד.
סטודנטים מנסחים את זה בדיוק ככה: "זה הקורס האחרון שיש לי בו מטלה בשביל לסיים את השנה, ואני שוקל לפרוש מהתואר בעקבותיו". השאלה שחוזרת אחריה היא תמיד אותה שאלה, "איך צולחים את זה? יש שיטות?". יש. אבל הן עובדות רק אם מבינים קודם מה בעצם קורה כאן, כי מה שקורה כאן הוא לא עצלנות.
התשובה הקצרה
דחיינות אקדמית היא כמעט תמיד בריחה מרגש לא נעים שהמשימה מעוררת, ולא כישלון של אופי או של אופי חלש. בגלל זה שיטות שמבוססות על "להתאמץ יותר" נכשלות, ושיטות שמקטינות את סף ההתחלה עובדות.
אם העייפות לא עוברת גם אחרי מנוחה, זו כבר לא דחיינות אלא משהו אחר, ובכל מוסד יש אנשים שזה בדיוק התפקיד שלהם. חלק גדול מהשירותים האלה ניתן בלי עלות או במחיר מסובסד.
איך נראית דחיינות אקדמית מבפנים
מבחוץ זה נראה כאילו לא עשיתם כלום. מבפנים זה נראה אחרת לגמרי. חשבתם על המטלה כל יום. נזכרתם בה בשלוש לפנות בוקר. תכננתם להתחיל ביום ראשון, אחר כך ביום שני. ניקיתם את המטבח, סידרתם קבצים, ענית להודעות שאף אחד לא חיכה להן. במילים אחרות, עבדתם קשה מאוד בשביל לא לעבוד.
הספרות המקצועית מתארת את הדחיינות כניסיון לוויסות רגשי לטווח קצר: המשימה מעוררת תחושה לא נעימה (פחד מהציון, בושה על כמה זמן עבר, ערפול לגבי מה בכלל מבקשים ממני), והדחייה מנטרלת את התחושה הזאת לכמה שעות. זה עובד מצוין, לכמה שעות. המחיר מגיע אחר כך, ומה שנשאר ממנו הוא בעיקר בושה, שמגדילה את ההימנעות בסיבוב הבא.
שימו לב לתנאים שמייצרים את זה, כי הם חוזרים אצל כולם: המשימה מנוסחת בצורה מעורפלת, אין לה התחלה ברורה, הציון עליה משמעותי, והפער בין מה שאתם רוצים להגיש לבין מה שאתם מסוגלים להגיש היום נראה גדול מדי. סטודנט שמסוגל לשבת שמונה שעות על תרגילי סטטיסטיקה ונתקע חודשיים על עבודה בת חמישה עמודים אינו עצלן. הוא נתקע במשימה שאין לה נקודת כניסה.
יש עוד גורם אחד שכדאי להכיר, כי הוא מתחזה לתכונה טובה. סטנדרט גבוה מדי מייצר דחיינות בקצב מרשים. כשההגדרה של "להתחיל" היא לכתוב פסקה שכבר תהיה טובה, לא תתחילו, כי אתם לא יכולים לכתוב פסקה טובה לפני שהבנתם על מה אתם כותבים. סטודנטים רבים שמתארים את עצמם כדחיינים הם בפועל אנשים שדורשים מעצמם להגיש איכות סופית בניסיון הראשון, ולכן משלמים על כל התחלה מחיר שאי אפשר לעמוד בו.
דחיינות, עומס יתר ושחיקה: שלושה דברים שונים
ההבחנה הזאת חשובה מאוד, כי כל אחד מהשלושה דורש פעולה אחרת לגמרי, ורוב הסטודנטים מנסים לפתור את כולם באותו כלי: עוד רשימת מטלות.
| מה זה | איך מזהים | מה עוזר |
|---|---|---|
| דחיינות | משימה אחת או שתיים תקועות, השאר זז. אחרי שמסיימים מרגישים הקלה אמיתית. | להקטין את סף ההתחלה ולפרק את המשימה לפעולות פיזיות. |
| עומס יתר | הכול מאחר, לא רק דבר אחד. גם כשעובדים ברצף לא מספיקים. אין שעות פנויות בלוח. | שינוי מבני: להוריד קורס, לדחות מטלה, לפרוס אחרת את הסמסטר. |
| שחיקה | תשישות שמנוחה לא מתקנת, ניתוק וציניות כלפי הלימודים, ותחושה שכלום שאתם עושים לא באמת מועיל. | לדבר עם אדם מקצועי במוסד. זו לא בעיה של שיטות למידה. |
שחיקה אצל סטודנטים מתוארת בדרך כלל בשלושה מרכיבים: תשישות, ניתוק מהלימודים, וירידה בתחושת המסוגלות. אם אתם מזהים את שלושתם, טכניקה חדשה לניהול זמן לא תזיז את המחט. זה השלב שבו שווה לקבוע פגישה, ועל זה בהמשך.
חמישה כלים שאפשר להתחיל איתם היום
הכלים כאן נבחרו לפי קריטריון אחד: הם מקטינים את הסף להתחלה במקום לדרוש מכם יותר כוח רצון. כוח רצון הוא בדיוק המשאב שאזל.
1. הקטינו את ההתחלה עד לגיחוך
אל תתכננו "לכתוב את הפרק". תכננו לפתוח את הקובץ ולכתוב בו את הכותרת. זהו. המטרה של הפעולה הזאת אינה להתקדם, אלא לשבור את ההימנעות. ברוב המקרים, ברגע שהמשימה פתוחה מולכם, המשיכה להמשיך גדולה מהמשיכה לסגור. אם אחרי חמש דקות אתם סוגרים, זה בסדר גמור, הצלחתם במה שהתכוונתם.
2. תכננו מתי ואיפה, לא "כשיתאפשר"
כוונה מנוסחת היטב נראית כך: "ביום שלישי ב-16:00, בספרייה בקומה השנייה, אני פותח את קובץ המטלה". כוונה מנוסחת גרוע נראית כך: "השבוע אני חייב להתקדם עם זה". ההבדל בין השתיים הוא ההבדל בין משימה שקורית לבין משימה שנגררת לשבוע הבא. תנו לכל מטלה תקועה זמן ומקום קונקרטיים, ותכתבו אותם ביומן כמו שיעור.
3. קבעו שעת סיום, לא רק שעת התחלה
"אני יושב על זה עד שאסיים" הוא מתכון להימנעות, כי המוח מבין שהמחיר של להתחיל הוא יום שלם. "אני יושב על זה מ-16:00 עד 17:15 ואז אני קם" הוא הצעה שאפשר להסכים לה. סשן קצר עם סוף ידוע מראש עדיף על יום שלם שמעולם לא קרה.
4. אל תסיימו סשן בלי לכתוב את השורה הבאה
לפני שאתם סוגרים את המחשב, כתבו בסוף הקובץ בדיוק מה הפעולה הבאה. לא "להמשיך את הדיון", אלא "לכתוב פסקה על המגבלה של המדגם, יש הערות בעמוד 4 של המאמר של כהן". פעולה מנוסחת מראש חוסכת לכם את החלק הכי יקר בהתחלה מחדש, שהוא ההחלטה מה עושים עכשיו.
5. תכננו את הפרס מראש
סטודנטית שהציעה את זה בדיוק בניסוח הזה צדקה: להחליט עוד לפני שמתחילים מה יקרה אחרי ההגשה או אחרי המבחן, ולקבוע לזה תאריך. סרט, ארוחה, נסיעה, שום דבר יקר. הפואנטה היא שהמשימה מפסיקה להיות קיר בלי צד שני. כשיש משהו קונקרטי שמחכה אחריה, קל יותר לשבת עליה.
לפני שאתם מתחילים, שווה גם להוריד את החיכוך הפיזי. סגרו את הלשוניות שאין בהן צורך, השאירו פתוח רק את הקובץ ואת המקור שאתם צריכים, והניחו את הטלפון בחדר אחר או במגירה. זה נשמע קטן, אבל ההבדל בין "המשימה נמצאת שלוש הקלקות ממני" לבין "המשימה כבר פתוחה מולי" הוא בדיוק ההבדל שקובע אם הסשן קורה.
ועוד דבר אחד שעובד ולא נכנס לרשימה כי הוא לא ממש טכניקה: לעבוד ליד מישהו. שותף ללמידה בספרייה, שיחת וידאו פתוחה עם חבר שגם עובד על משהו, קבוצת למידה שנפגשת בשעה קבועה. נוכחות של אדם אחר מייצרת מחויבות רכה, בלי שאף אחד בודק אתכם.
לפרק עבודה גדולה: השיטה שסטודנטים מדווחים עליה כמוצלחת
הבעיה עם "לפרק משימה לחלקים" היא שרוב האנשים מפרקים לחלקים שהם עדיין מופשטים. "לכתוב מבוא" זה לא שלב, זה עדיין קיר. שלב טוב הוא פעולה פיזית שאפשר לסמן שנעשתה, ושבסופה קיים קובץ שאפשר להצביע עליו.
- קראו את ההנחיות וכתבו בשורה אחת מה מבקשים. אם אתם לא מצליחים לנסח את זה בשורה אחת, זו הסיבה שאתם תקועים, ולא חוסר משמעת. שאלו את המרצה או את המתרגל.
- אספו מקורות בלי לקרוא אותם. חמישה עד שמונה פריטים, לתיקייה אחת, שמות קבצים ברורים. שלב האיסוף ושלב הקריאה לא צריכים לקרות באותו ערב.
- כתבו שתי שורות על כל מקור. מה הוא טוען, ולמה הוא רלוונטי לכם. בסוף השלב יש לכם עמוד שלם של חומר גלם משלכם.
- בנו שלד של כותרות בלבד. ראשי פרקים, בלי טקסט. עכשיו רואים את העבודה כולה בעמוד אחד ואפשר להזיז חלקים.
- כתבו טיוטה גרועה בכוונה. משפטים לא מנוסחים, סוגריים עם "להשלים כאן". טיוטה גרועה קיימת, וטיוטה מושלמת שלא נכתבה לא קיימת.
- ערכו. וכתבו את המבוא אחרון. תמיד. אי אפשר להציג עבודה שעוד לא קיימת.
אם אתם כותבים בסדר הזה תגלו משהו: החלק שממנו פחדתם, ההתחלה, נכתב כשכבר יש לכם הכול ביד. רוב התקיעות בעבודות אקדמיות היא תקיעות בעמוד הראשון, ורוב מי שמדלג עליו נפתח.
איפה מקבלים עזרה מקצועית בתוך המוסד
זה החלק שרוב הסטודנטים לא יודעים עליו, ולכן משלמים בחוץ על דברים שקיימים בפנים. בכל מוסד להשכלה גבוהה בישראל יש דיקנט סטודנטים, ותחתיו מערך שירותים שרובו נועד בדיוק למצבים האלה:
- שירות פסיכולוגי לסטודנטים. פגישות ייעוץ קצרות מועד, לרוב בעלות מסובסדת משמעותית ובחלק מהמוסדות ללא עלות. הפנייה נעשית ישירות על ידכם, בלי המלצה מאף אחד, והמידע אינו מגיע למחלקה או לתיק האקדמי.
- ייעוץ לימודי ויועץ אקדמי מטעם המחלקה. שני דברים שונים. הראשון עוסק בדרך שבה אתם לומדים, השני בתוכנית הלימודים עצמה ובאישורים שנדרשים כדי לשנות אותה.
- סדנאות מיומנויות למידה. ניהול זמן, חרדת בחינות, אסטרטגיות קריאה, כתיבה אקדמית. במוסדות מסוימים הן חינם, באחרים בעלות סמלית, ובדרך כלל הן נפתחות בתחילת סמסטר ואף אחד לא מפרסם אותן חזק מספיק.
- מרכז תמיכה לסטודנטים עם לקויות למידה והפרעות קשב. זה לא רק התאמות בבחינות. המרכזים האלה מציעים גם חונכות אקדמית, ליווי בהתארגנות ובניהול זמן, וחדרי למידה שקטים. חלק ניכר מהשירותים ניתן ללא עלות למי שזכאי. פירוט על הזכאות ועל מה שהמרכזים מחויבים לתת אפשר למצוא בכל זכות.
- חונכות מסטודנטים בשנים מתקדמות. קיימת כמעט בכל מוסד תחת שם אחר, ולרוב בחינם.
העלויות משתנות מאוד בין מוסדות, ולכן השאלה הכי יעילה במייל הראשון היא פשוט "אילו מהשירותים ניתנים ללא עלות". התשובה מפתיעה הרבה סטודנטים לטובה.
מה כותבים במייל הראשון
שלוש שורות מספיקות. "שלום, אני סטודנט שנה ב' במחלקה ל___. אני תקוע כבר כמה שבועות על מטלה ולא מצליח להתקדם, וזה מתחיל להשפיע גם על שאר הקורסים. אשמח לקבוע פגישה ולשמוע מה אפשר לעשות." אין צורך להוכיח שהמצב מספיק חמור, אין צורך להסביר למה לא פניתם קודם, ואין צורך באבחון או במסמכים כדי לבקש פגישה ראשונה.
מתי שווה לדבר עם יועץ לימודים על שינוי בתוכנית
לפעמים הכלים הם לא התשובה, כי הבעיה אינה בשיטה אלא בכמות. אם אתם מזהים אחד מהמצבים הבאים, שווה לקבוע פגישה עם היועץ האקדמי של המחלקה לפני שהסמסטר נגמר מעצמו:
- עברו שלושה שבועות ולא הצלחתם להתקדם במטלה, למרות שניסיתם ברצינות יותר מפעם אחת.
- אתם נגררים ביותר משני קורסים במקביל, והמטלות מתחילות ליפול אחת על השנייה.
- אותו קורס תקוע אצלכם שנה שנייה, והוא היחיד שחוסם את סגירת השנה.
- אתם עובדים בהיקף שכבר לא מסתדר עם מספר הקורסים שלקחתם.
מה שיועץ יכול להציע רחב יותר ממה שרוב הסטודנטים מניחים: פריסה אחרת של התואר, ביטול קורס במועד שבו עוד אין לזה מחיר, דחיית קורס לסמסטר הבא, מעבר להערכה חלופית בקורסים שמאפשרים זאת, הארכת מועד הגשה, או פנייה מסודרת בבקשה להתחשבות במצב אישי. חלק מהמהלכים האלה תלויים בתאריכים קשיחים, ולכן פגישה בשבוע השני של הסמסטר שווה הרבה יותר מפגישה בשבוע האחרון.
שתי נקודות מעשיות לפני שאתם מבטלים קורס: בדקו איך זה משפיע על שכר הלימוד, כי לרוב יש תאריכים שמעבר להם מחויבים בחלק מהעלות או במלואה. ואם התמונה חוזרת על עצמה כל סמסטר, כדאי לחשוב מחדש על השאלה הבסיסית של כמה קורסים לקחת בסמסטר. תואר שנמשך סמסטר נוסף ומסתיים עדיף על תואר שלא מסתיים.
מה לעשות בעשר הדקות הקרובות
בחרו את המטלה שהכי מפחידה אתכם. פתחו את ההנחיות שלה וכתבו בשורה אחת מה מבקשים בה. אם אתם לא מצליחים, כתבו מייל למרצה ושאלו. אחר כך קבעו ביומן זמן ומקום לסשן ראשון בן שעה, עם שעת סיום. ואם אתם קוראים את זה וכבר מזהים שהעייפות שלכם עמוקה יותר ממטלה אחת, קבעו גם פגישה בדיקנט. זו לא פנייה דרמטית, זו פנייה שאלפי סטודנטים עושים בכל שנה, והיא בדיוק מה שהשירותים האלה קיימים בשבילו.
המטלה שנגררת חודשים אינה עדות לכך שאתם לא בנויים לתואר. היא עדות לכך שנתקעתם בנקודה שאין בה כניסה, ושאף אחד לא לימד אתכם איך לייצר אחת. עכשיו אתם יודעים.