טרנספורמציה בעשייה האמנותית: בין יצירתיות אנושית לאוטומציה
העשור האחרון התאפיין בשינויים דרמטיים במרחב האמנות החזותית, על רקע כניסתה המואצת של הבינה המלאכותית לכלים יצירתיים כמו DALL·E, Midjourney ו־Runway. כלים אלה מאפשרים יצירת דימויים ויזואליים מורכבים באופן אוטומטי, ובכך מערערים את ההבחנה המסורתית בין יצירה אנושית לאלגוריתמית. תופעה זו מציפה שאלות מהותיות באשר למושגים כגון מחבר, מקוריות, כוונה וייחודיות, אשר תמיד היו עוגן בפילוסופיה של האמנות.
המערכות האלגוריתמיות פועלות לרוב בצורה שקופה ואינה נראית לצופה: הן אוספות מאגרי נתונים עצומים, פעמים רבות ללא הסכמת היוצרים המקוריים, ומבוססות על עבודת תכנות ותחזוקה לעיתים בתנאים ירודים. בתוך כך נחשפים המבנים הכוחניים הטמונים בהן, ונטען כי הן משמרות אי־שוויון, גם כאשר הן מוצגות ככלים נייטרליים.
שדה מושגים חדש: אסתטיקה אלגוריתמית ותפיסה חזותית
הדיון באסתטיקה של יצירות שנוצרו על ידי בינה מלאכותית מצביע על שינוי פרדיגמטי: אלו אינן עוד יצירות שמבטאות כוונה אנושית, אלא תוצרים של לוגיקה סטטיסטית והפקה אוטומטית. למרות מקורן הלא־אנושי, הן מעוררות תגובות רגשיות ותרבותיות מורכבות בקרב הצופים. מושג ה"אסתטיקה האלגוריתמית" משקף את תהליך יצירת הדימויים הללו ואת הדרך שבהם הם מאתגרים מסגרות פרשניות קלאסיות, תוך טשטוש הגבולות בין היוצר ליצירה ובין המובן והעמום.
המחקרים מצביעים כי צופים נוטים להעדיף יצירות אנושיות על פני אלה שנוצרו על ידי אלגוריתמים, גם כאשר אין הבדל מהותי ברמת התחכום החזותי. חשיפת המקור ה"מכני" פוגעת בהערכתם האסתטית של הדימויים, ומעוררת רגשות מעורבים של פליאה ורתיעה, בפרט כשמדובר בדיוקנאות המשלבים מוכרות עם עיוות צורני.
סוגיות אתיות של יצירה דיגיטלית: עבודה, בעלות וזכויות
כניסת הבינה המלאכותית לשדה האמנות הדיגיטלית מעוררת שאלות אתיות עמוקות. מבנים סמויים של הפקת דימויים, כמו איסוף מידע ללא הסכמה, עבודה בתנאים ירודים והיעדר שקיפות, מצביעים על משבר אתי מתמשך. בנוסף לכך, השימוש החוזר והלא־מזוהה בדימויים קיימים מערער את מושג הבעלות על היצירה, ומאתגר את מושגי הזכויות האינטלקטואליות. גם המחבר עצמו הופך לדמות חמקמקה, במרחב שבו האלגוריתם אינו רק כלי אלא גם שותף פעיל ביצירה.
מקרה מבחן: Corrupted Portraits והפנים כזירה של זהות מתפוררת
עבודת הווידאו "דיוקנאות מושחתים" מוצגת כמקרה מבחן מובהק לשאלות האסתטיות, האתיות והקוגניטיביות שהוזכרו. מדובר בהתקנה דו־ערוצית המציגה דימויים של פנים אנושיים, שעברו עיוותים, שיבושים ופרגמנטציה על ידי אלגוריתמים. הערוצים מציגים פנים הנמסים או מתפצלים, מנותקים מרצף ויזואלי אחיד, בצבעוניות עזה או בגוונים דהויים, שמעצימים את תחושת אי־הנוחות והאי־וודאות.
התוצאה היא פירוק של הסימן החזותי המרכזי ביותר בתרבות האנושית — הפנים — והפיכתו לזירה שבה הזהות עצמה נבחנת, מתערערת ונבנית מחדש. הפיצול החזותי מבטא חוויה של ריבוי זהויות בעידן דיגיטלי, שבו דימויי עצמי משתכפלים ומתערבבים בין ממשות, פנטזיה ואלגוריתם.
הצופה כמשתתף פעיל: אינטראקציה ופרשנות בזמן אמת
אחד ההיבטים המרכזיים בעבודה הוא ההזמנה לתנועה פיזית של הצופה סביב ההתקנה, אשר משפיעה בזמן אמת על אופן הצגת הדימויים. דרך עיצוב אינטראקטיבי זה, מודגשת העובדה שהפרשנות החזותית אינה מהלך חד־צדדי, אלא תוצר של דיאלוג מתמשך בין אדם, טכנולוגיה וסביבה. הצופה אינו מתבונן פאסיבי אלא שותף בעיצוב המשמעות, מה שמחזק את רעיון המחבר המשותף והזהות המתהווה מתוך קשרים ולא מתוך מהות קבועה.
השפעות תרבותיות ואסתטיות: בין משיכה לחשש
העבודה מהדהדת את המתח בין קבלה והערכה של החידוש הטכנולוגי לבין החשש מפני טשטוש הגבולות בין האנושי למכני. ישנה קונפליקט רגשי מתמיד בין הזדהות לבין רתיעה, בין מוכרות לבין זרות, מה שמעמיד את הצופה במצב של ערעור תמידי. הדימויים הפגומים משקפים את חוויית הפירוק והזרות, לא רק כאפקט חזותי, אלא כמצב אנושי בעידן טכנולוגי שבו הגבולות בין אני לבין אחר, בין פנים לחוץ, בין גוף לדימוי — נפרצים ונכתבים מחדש.
הבינה המלאכותית כפרובוקציה ביקורתית
היצירה משמשת לא רק כדוגמה טכנולוגית, אלא גם כמעין מחאה חזותית נגד תהליכי דה־הומניזציה והפקעה סימבולית. הפנים המושחתים לא רק מייצגים את האדם החדש, אלא גם חושפים את המנגנונים האידיאולוגיים שמאפשרים את קיומו של האמנות האלגוריתמית: ניצול בלתי נראה, עבודה אנושית שהודחקה, ומנגנוני כוח מוסווים.
מתודולוגיה משולבת: ניתוח חזותי, ביקורת תיעודית ופרשנות בין־תחומית
המחקר התבסס על גישה איכותנית משולבת, שכללה שלוש רמות של ניתוח. בשלב הראשון בוצע ניתוח חזותי של האלמנטים הוויזואליים בעבודה, תוך התמקדות במאפייני הפנים והעיוותים החזותיים. בשלב השני הוקדש מקום לסקירה ביקורתית של ספרות רלוונטית בתחומי האסתטיקה הדיגיטלית, אתיקה אלגוריתמית ועבודת יצירה בעולם הדיגיטלי. בשלב השלישי שולבו הממצאים החזותיים עם תובנות תרבותיות ואתיות, בניתוח הוליסטי של תפקוד היצירה בעולם אמנות דיגיטלית בת זמננו.
מסקנות והשלכות: אמנות כאתר למאבק סימבולי
המחקר מדגיש כי יצירה אלגוריתמית אינה רק תוצר טכני אלא גם זירה אידיאולוגית. היא מפרקת את מושגי היסוד של יצירה, זהות, תפיסה וערך, תוך שהיא מעלה סוגיות של צדק, הכרה וזכויות. הפנים כזירה של פירוק, הטכנולוגיה כמתווך פעיל, והצופה כשותף ליצירה — כל אלה מרכיבים חוויה אסתטית ופוליטית מורכבת, המהדהדת את משברי התקופה.
מתוך התובנות שהושגו, הוצעו המלצות לפעולה בתחומי האמנות, האוצרות והמחקר: לפתח פרקטיקות ביקורתיות ואתיות, להכיר במחברוּת משותפת, לחשוף הטיות אלגוריתמיות, לשמור על שקיפות, לבנות גשרים בין תחומים ולהעצים את סובייקטיביות הצופה. כל אלה נועדו להבטיח עתיד אמנותי שמכבד את המורכבויות הטמונות בשילוב בין יצירה, טכנולוגיה ואנושיות.
לסיכום
המחקר על "דיוקנאות מושחתים" מדגים כיצד הבינה המלאכותית משנה את שדה האמנות באופן עמוק ורב־ממדי. הוא מאיר את ההתנגשות בין יצירה למכונה, בין ייחודיות אנושית לאוטומציה המונית, ומציע הבנה חדשה של האמנות כמקום שבו זהות, כוונה, וחוויה נבנים מחדש באמצעות קוד, נתון ותנועה. בעידן שבו הפנים עצמם נמסים לתוך מסך של פיקסלים, האמנות האלגוריתמית אינה רק משקפת את ההווה, אלא גם קוראת עליו תיגר.
מקור
Bernaschina, D. (2025). Visual Art and Artificial Intelligence: Tensions between Ethics, Aesthetics, and Authorship in the Algorithmic Age. Contemporary Visual Culture and Art, 1(1), 68-78.
